מורגן אריסון בע"מ נ' עטר

החלטה

לפניי בקשת הנתבע לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, עקב אי התייצבותו לדיון בהתנגדות שהגיש לביצוע שטר.

התובעת הגישה בשנת 2010 להוצל"פ תביעה לביצוע שני שטרות בסך כולל של 17,400 ₪. אין חולק כי ההתראה הומצאה לנתבע.

חלפה שנה. הנתבע אותר, ומסוף שנת 2011 החל (לטענת התובעת – נוכח צו הבאה) בביצוע תשלומים לתיק.

חלפה שנה נוספת. בסוף שנת 2012 הגיש התנגדות לביצוע שטר, שבה טען להיעדר תמורה, כמו גם בקשה לארכה להגשת ההתנגדות, הנעוצה בנסיבות אישיות ואי-יכולתו לשכור עורך דין קודם לכן. ההתנגדות ובקשת הארכה הועברו לבית המשפט, ודיון נקבע ליום 17.2.13. הזימון נשלח למשרדו של ב"כ הנתבע, עו"ד דקדוקי. ברם הנתבע לא התייצב לדיון וההתנגדות נדחתה, תוך שבית המשפט (כב' השופט שליו) מציין שממילא ספק אם קיים היה טעם למתן ארכה להגשת ההתנגדות.

חלפו ארבעה חודשים. ביום 10.6.13 הגיש הנתבע הודעה על הגשת בקשה לביטול פסק דין. כאמור בהחלטת כב' השופט שקד מיום 11.6.13, להודעה לא צורפה הבקשה עצמה ויש להגישה בשנית.

חלפו שלושה חודשים. ביום 9.9.13 הגיש המבקש באמצעות בא כוחו את הבקשה, והביע פליאה על כי נרשם כי הבקשה לא הוגשה קודם לכן. ולגוף הבקשה: בינואר 2013 התקשר עו"ד דקדוקי למרכז המידע הארצי לקבל מידע על התיק, והוברר שאינו קיים. בחודש פברואר 2013 (שבו נערך הדיון) היה עו"ד דקדוקי בתקופת אי כושר עבודה ונבצר ממנו לקבל דואר. לגוף הדברים נטען כי טובים סיכוייו לקבל ארכה להגשת ההתנגדות, ולגוף ההתנגדות: כי לא קיבל תמורה ולכן טובים סיכוייה.

התובע הגיב, והנתבע התבקש להשיב עד יום 17.10.13, לרבות ביחס לקיומו של אישור המצאה לדיון למשרדו של ב"כ הנתבע. הוא השיב (באיחור) וטען כי לא קיבל את האישור.

דין הבקשה להדחות. הזכות לבקש את ביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד עומדת לנתבע משך 30 ימים מקבלת פסק הדין לידיו (תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). פסק הדין ניתן ביום 17.2.13 ונשלח לב"כ הנתבע למחרת. אין טענה כי פסק הדין לא הגיע אליו (ועובדה – כי בשלב מסוים למד על קיומה). גם אם נניח שהבקשה הוגשה כבר ביום 10.6.13, ולא בחודש ספטמבר 2013, הרי שחלפו כמעט ארבעה חודשים ממתן פסק הדין. על מנת שניתן יהיה לדון בבקשה לביטול, בלא צורך בארכה, היה צריך לטעון ולשכנע כי פסק הדין הגיע לידי הנתבע במהלך 30 הימים שקדמו לבקשה. טענה כזו לא באה, ולא נעשתה כל התייחסות לשאלת עיתוי הגעת פסק הדין לידי הנתבע. מכאן שתנאי לדיון בבקשת הביטול היא הגשתה וקבלתה של בקשה מקדימה לארכה להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. בקשה כזו לארכה אין לפניי. די בכך להביא לדחיית הבקשה.

למעלה מן הצורך אציין כי ממילא לא היה מקום להיעתר לבקשה לביטול פסק הדין, אפילו בהנחה המקלה עד מאד שהיתה מוגשת בקשה לארכה – ואף מתקבלת (מה שכלל אינו מחויב המציאות). ההחלטה הדוחה את ההתנגדות ניתנה כיוון שהנתבע לא התייצב לדיון. החלטה זו יכולה להתבטל מחמת הצדק, או שיקול דעת של בית המשפט. מחמת הצדק – כיוון שהנתבע לא קיבל זימון לדיון, כפי שטען. ברם במערכת "נט המשפט" יש אישור מסירה לדיון, למשרדו של עו"ד דקדוקי. כל הסבר לא ניתן לכך, דוגמת טענה שחתימת מקבל הדואר אינה של מי האמון על קבלת הדואר במשרד עורכי הדין. משמע: אין אלא להניח כי הזימון לדיון נמסר. מכאן שחובת ביטול מכוח הצדק – אין.

גם החלופה, של ביטול מחמת שיקול דעת – בעייתית. היא בעייתית בראש ובראשונה דווקא משום שהנתבע ניסה לטעון כי הוא ובא-כוחו לא קיבלו כלל זימון. קל היה יותר להידרש לטענה של תקלה כלשהי במשרד עורכי הדין, שבעטיה לא נרשם דבר הדיון ביומנו של עורך הדין, מאשר לטענה – שאין לה תשתית – כי הזימון כלל לא הגיע למשרד. אולם אפילו נתעלם מנקודה זו, עדיין אין עילה לביטול, גם אם נתלה את התקלה במחלתו של עורך הדין, שצוינה אף היא. עם כל הכבוד לרצונו של אדם שיהיה לו את יומו בבית המשפט, הרי שגם אין לעשות חוכא ואתלולא מהליכים משפטיים. הנתבע התייצב באיחור ברשויות ההוצל"פ (בצו הבאה, שנה לאחר הזימון) כדי להתחיל לשלם את חובו. רק שנה נוספת לאחר מכן הגיש את התנגדותו. הסבריו לאיחור – רחוקים מלשכנע. כאשר כל האיחורים, המצטברים בשלב הנוכחי (יחד עם הבקשה המאוחרת לביטול פסק הדין) כדי שלוש שנים של עיכוב, הרי שחלף המועד שבו ניתן לומר לזוכה, באופן סביר: המתן עד שנבדוק את טענת החייב להיעדר תמורה.

הבקשה לביטול פסק הדין נדחית אפוא. הנתבע יישא בשכר טרחת עורכי דינה של התובעת בסכום של 1,500 ₪.

ניתנה היום, כ"ג חשון תשע"ד, 27 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: